"רק על עצמי לספר ידעתי.
צר עולמי כעולם נמלה".
אלה הן המלים הראשונות בשירה המפורסם של רחל המשוררת. אך נראה, שמלים אלה, המעידות ברמה מסוימת על סגירות וחוסר חשיבה על הכלל – אינן המתאימות ביותר לתאר אישה, שעולה בגיל תשע עשרה בלבד, ב-1909 לארץ ישראל הקשה, מביתה הנאה והנוח שבאוקראינה. אותה אישה, שבוחרת להתיישב בחוות החקלאים כינרת, לעבוד את האדמה, להשכים "עם שחר לגן, ולעבדו בזיעת" אפה. ו"בימים ארוכים ויוקדים של קציר במרומי עגלה עמוסת אלומות" לתת את קולה בשירה.
אותה אישה, שבמלחמת העולם הראשונה, בשהייה באירופה, מטפלת בילדי פליטים יהודים, ונדבקת שם במחלת השחפת, שגרמה למותה בטרם עת בגיל 40 בתל אביב, רחוק מאהבתה הגדולה – הכנרת; וזאת מכיוון, שלא נעים כל כך להודות, אבל אנשי המושבה ביקשו ממנה לעזוב את הקבוצה, כדי שלא להדביק את החברים. אבל, רחל התעקשה, וביקשה באחד משיריה בגלות תל אביב הרחוקה: "אִם צַו הַגּוֹרָל לִחְיוֹת רְחוֹקָה מִגְּבוּלַיִךְ – אָבוֹאָה, כִּנֶּרֶת, לָנוּחַ בְּבֵית-קִבְרוֹתַיִךְ!" בקשתה זו, אכן התקיימה.
סיפורה של ארץ ישראל
זוהי רחל. רחל הקבורה בבית העלמין המפורסם של כנרת – הקבוצה וגם המושבה.
כאן, "בצל כפות תמר, בארץ הכנרת", קבורה לא רק רחל המשוררת, אלא עוד מנהיגים רבים של העם היהודי, אנשי רוח ועבודה. אנשי ציונות והשכלה. אנשים שרוחם וגבורתם – הוא סיפורה של ארץ ישראל שלנו.
זהו בית עלמין, שקבריו שוכנים בצל עצי תמר ואקליפטוסים גדולים. קברים המשקיפים על האגם הכחול והאהוב. ששוכני הקבע בו הם ברל כצנלסון ומשה הס וגם סירקין – שנפטרו בגולה, אך עצמותיהם הועלו אחר כבוד למקום ההיסטורי רב העוצמה הזה. כאן, שוכנים גם 50 אלמונים, "גולי יהודה", שגורשו מתל אביב בזמן מלחמת העולם הראשונה, ומצאו במושבה כנרת את מותם. כאן נקברו גם "תימני כנרת", קבוצת חלוצים תימנים, שהתיישבו בתחילת המאה ה-20 קרוב לקבוצה הידועה בחוות כנרת, ואחרי מאבקים עדתיים, נקברו גם הם כאן. ויש עוד, אבל היריעה קצרה מלציין את כולם.
ואחרונה וחביבה נציין כאן את נעמי שמר האהובה. שנולדה כאן, שזהו נוף ילדותה, וכאן גם נטמנה למנוחת עולמים, לאחר שהשאירה לנו שירה נצחית ואהבת עולם לארץ ישראל, ליושביה ולאדמתה.