כל שנה מגיע היום הזה – יום הזיכרון לחללי צה"ל ופעולות האיבה. ואנחנו עומדים דום, בשתיקה אל מול כאב גדול, בלתי ניתן להכיל. אך ישנן משפחות שהכאב מלווה אותן יום-יום.
בארץ הלבנון נפלו בשנים הרבות שהיינו שם ובמערכות השונות – 1,356 נופלים ו-212 נרצחים. ביניהם היה גם איל שמעוני זכרונו לברכה. את סיפורו ואת סיפורם של הנופלים בלבנון ואת יד הזיכרון שלהם, שהפך למרכז של חיים ותנועה – אנחנו רוצים לספר לכם היום.
איל שמעוני – החברים אמרו שיום אחד יהיה רמטכ"ל
איל, בנם של עוזי ז"ל ואורנה שמעוני, נולד ב-1975 באשדות יעקב, בבית מלא באהבת הארץ. כחלק מהחינוך שלו לאהבת הארץ הוא תכנן להיות מזרחן, ואם הייתם שואלים אותו מדוע, זו הייתה התשובה שלו: "מזרחנות, כי מי שרוצה שלום, צריך לחקור וללמוד את המדינות איתן הוא רוצה להגיע לשלום". וביחד עם רצונו בשלום, איל בחר גם להתגייס כלוחם בשריון – באופן שמגלם, כפי שהוא האמין את תרומתו למדינה ואת יישום הערכים שעליהם הוא התחנך.
בימי שירותו הוא הפך לקצין ונאבק על כך שיחזור להיות קצין לוחם בקו הראשון. והקו הראשון היה אז, ללא ספק: לבנון. המפקדים שלו זיהו מי עומד מולם והחתימו אותו לקורס מ"פ, והחברים היו בטוחים שהוא יהיה יום אחד הרמטכ"ל.
אך ביום ט"ז באלול התשנ"ז (18.9.1997) נפל איל בקרב בלבנון, כאשר טיל פגוט חדר את טנק המרכבה שבו ישב. איל היה בן 21 בנופלו, וכל החלומות נגדעו באחת. איל נקבר כאן בנוף מולדתו באשדות יעקב.
אורנה שמעוני – במסע לשלום
אורנה שמעוני נולדה בקיבוץ תל יוסף ב-1941. היא עברה עם הוריה אח"כ להתגורר בקיבוץ בית השיטה – קיבוץ שאיבד רבים מבניו במלחמות ישראל. בתאונת אימונים ב-1971 נפל גם אחיה הטייס. מאוחר יותר עברה אורנה שמעוני להתגורר עם בעלה בקיבוץ אשדות יעקב, והקימה שם משפחה לתפארת עם חמישה ילדים. אל תוך השכול שבתוכו כבר חייתה אורנה כאחות שכולה, היא הצטרפה גם כאלמנה ב-1992 כאשר בעלה נפטר. אך מסע השכול של אורנה לא נגמר – מפני שבנה היקר, הלא הוא: איל שמעוני נפל בקרב בלבנון ב-1997.
אורנה, שיודעת היטב מהו שכול – הייתה עוד לפני מות בנה כבר פעילת שלום. היא ממקימות הפארק החינוכי ב"אי השלום" בנהריים. לאחר טבח שבע הנערות שם ע"י חיל ירדני, היא גם עזרה בהקמת האנדרטה לזכרן. וב-פברואר 1997 כחצי שנה לפני שבנה איל נפל – הקימה אורנה שמעוני את הארגון "ארבע אמהות" שמטרתו הייתה להביא ליציאת חיילי צה"ל מלבנון.
מלבנון אכן יצאנו, אך הכאב של אורנה ושל אמהות נוספות רבות – עודנו חי ובועט.
הקמת בית איל
הפעילות של אורנה לא פסקה אחרי שאיל נפל. אורנה הייתה ממייסדות המרכז לספורט ותרבות הייחודי של אשדות יעקב, המשלב בתוך המתקנים המודרניים והמפותחים שלו גם אנשים עם צרכים מיוחדים מהסביבה כולה, באופן שמפגיש ומהווה גשר ליחסים טובים והרמוניים.
אך בנוסף למרכז הספורט והתרבות של בית איל, שהוקם לזכרו של איל שמעוני ז"ל – ישנו גם חלל הנצחה מיוחד. "ציר ארזי הלבנון" מתעד את שמותיהם של כל הנופלים והנרצחים בלבנון בשנים הרבות של המעורבות הישראלית שם – למעשה, מ-1941. השמות מופיעים על לוחות זכוכית. ובמערך לוחות הפלדה שמסביב מתחלפות התמונות של הנופלים וסרטים ואירועי הקרבות… הכול שם מונח כזכרון כואב, כשקומה אחת בלבד מפרידה בין הסיפור הזה, לסיפור של תנועה וחיים, שמתרחש תדיר בבריכה ובאולמות הספורט המשלבים – של שאר בית איל.